הייתה לי אתמול תובנה שהיא כאילו מובנת מאליה וכאילו ידעתי אותה, אבל להבין אותה שוב ממש הימם אותי. הסתובבתי לי לבד אחר הצהריים בשדרות רוטשילד

אנחנו בבית חולים, יום אחרי הלידה. התינוק (הוא שלי, כן… כן?) בוכה. הוא לא רעב כי הוא הרגע ינק. באופן כמעט אוטומטי אני מושיטה אותו

הילדה שהייתי, שהיה לה קשה להירדם ושנאה לשכב לבד בחושך עד שנרדמה, משכיבה את הילדים שלי לישון כל לילה

מתי המציאות המאתגרת של היום הופכת לזיכרון מתוק שנתגעגע אליו?

איך האישה שמטיילת כל בוקר עם הכלב שלה ואנחנו פוגשים בדרך אל הגן, עזרה להיזכר איזה אמא סבבה אני?