היי, אני ניצן אלמוג

אני אמא לשלושה בנים מתוקים בני 9, 7 ושנתיים, ובת קטנטנה שהפתיעה, חיה לומדת וקשובה לעצמי בעזרת התמקדות כבר יותר משבע שנים. אני בת 37, בזוגיות ארוכת שנים עם נמרוד. לפני כשלש שנים אחרי שנים רבות של מגורים בתל אביב ובגבעתיים, עברנו למושב ניר בנים.

הדרך שלי להתמקדות, למפגש עם נשים באמצעות התמקדות, הייתה ועודנה פתלתלה ואיטית. המפגש הראשון והמאד משמעותי שלי עם התמקדות היה בגיל 21.5, חיפשתי לעצמי טיפול כדי לעזור לי קצת לחדד את הרצונות והכיוון שאליו אני מבקשת לנתב את החיים שלי. התחלתי טיפול בגישה אחרת לגמרי, אבל המטפלת הציעה לי מדי פעם לשלב בטיפול האחר גם התמקדות. די מהר זה הפך להיות הדבר המרכזי בפגישות שלנו. את חווית ההתמקדות הראשונה והמופלאה שלי אני זוכרת לפרטים עד היום. זאת הייתה בשבילי תדהמה גדולה לגלות בתוך הגוף שלי אוצר כזה של ידע, הגוף ממש ידע לסמן לי איך זה ירגיש לפנות בדרך אחת, ומה תהיה ההרגשה אם אבחר בדרך אחרת (הייתה החלטה חשובה ומהותית שרציתי לקבל באותה התקופה).

חלפו השנים, מים רבים זרמו בנהר החיים שלי, ואחרי שהפכתי לאמא החלטתי לעזוב את מקום העבודה שלי (תפקיד תוכן בחברת הפקות טלוויזיה אם אתן סקרניות) ולהתמסר לאמהות. ביקשתי למצוא לי טיפול, "לנער את האבק מעל שאיפות ישנות" כמו שהגדרתי את זה אז. חיפשתי קצת אפשרויות אחרות אבל ההתמקדות שוב קראה לי. לא יכולתי לוותר כל כך בקלות על האפשרות שכל התשובות לשאלות שלי נמצאות בתוכי, ואני רק צריכה לגלות איך להקשיב ולמצוא אותן.

אז כשרני בכורי היה בן שנה התחלתי את הסיבוב החדש שלי עם התמקדות. כמעט שנה של ליווי שלימד אותי, כפשוטו, להקשיב לעצמי. לנקות רעשים, להבין מה חשוב לי, ומה אני רוצה… הדגש היה אמור להיות על הכיוון המקצועי שלי, אבל יש איזה קטע כזה עם הגוף, שכשנותנות לו את הבמה, אפילו אם יש איזה נושא שהראש שלנו נורא נורא רוצה לעסוק בו עכשיו – הגוף מחליט. והגוף החליט בשבילי שהשאלה המקצועית היא בכלל לא השאלה שלו עכשיו. שהנושא האמיתי הוא בכלל מערכות יחסים – שלי עם עצמי, שלי עם רני, שלי עם נמרוד. אנחנו כזוג, אנחנו כמשפחה. למדתי להקשיב לעצמי, לשמוע אותי לעומק, ולמדתי גם איך להגיד את זה החוצה. אני מרגישה שהשנה הזאת של התמקדויות הייתה עבורי, עבורינו, שנת מפתח במערכת היחסים ואת מה שאני (וכך גם – אנחנו) למדתי שם לקחנו הלאה, אל הלידה של רותם וההסתגלות למצב חדש, ובכלל אל החיים האלה. החיים האלה יחד.לו

התמקדות ניצן אלמוג

עכשיו אני כבר יכולה להגיד שהיה איזה קול ביישני במיוחד שכן הייתה לו תשובה לשאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה (ככל שעבר הזמן הלך והתחוור לי שהתחום הקודם שלי הוא כבר ממש לא אני), אבל היה חלק אחר, חזק וקולני יותר שהיו לו הרבה "לא" להגיד. מלא מלא לא-ים. החלק הביישני הזה שהסתכל על ענת, המורה שלי, ואמר "כזה אני רוצה" חיכה לתורו הרבה מאד זמן, מקשיב לכל הלא, לכל ההתנגדויות, לכל הפחדים, לכל החששות, לכל הברקסים.

אז הייתי איתם. הקשבתי להם, למדתי מהם מה מפחיד בזה, מה מרגיש להם אפילו מסוכן. אם יש משהו שיכול לעזור להם… במקביל המשכתי ללמוד עוד ועוד (ועוד..), למקד נשים במסגרת סטאז' וכמובן להתמקד בעצמי.

ואז גם הגיע הרגע הזה שבו הרגשתי – אני מוכנה סוף סוף לצאת לעולם. הייתי מספיק זמן עם כל ה"לא" ועם הברקסים, עד שהם הרגישו שבסדר, שמעתי אותם מספיק, אני יודעת שהם כאן והם יודעים שאני יודעת שהם כאן, ושאני אקשיב להם מתי שהם רק ירצו – ופינו לבסוף את המקום לכמה "כן".
אז כן. אני כאן. איזה כיף. אני מוכנה ומזומנה לפתוח את ביתי, את לבי ואת האוזן הקשבת שלי לאמהות שרוצות להקשיב יותר, יותר בקלות, אל הקול הפנימי שלהן.
אני יודעת כמה לי זה תרם – באמהות שלי בפרט ובהליכה בדרך שלי בכלל – ואני רוצה מאד להעביר את זה הלאה. זה כל כך פשוט וכל כך מסובך בו זמנית, ואני רואה ומרגישה בהמון אינטרקציות שאני מקיימת ועם האמהות שאני מלווה כמה שזה מכניס אוויר, מאפשר תנועה, מאפשר שקט.

אתן באות?

אני מאד אשמח לפגוש אתכן.