מדרגות

בכל בוקר הדרך לגן של רני מאתגרת אותנו מחדש, בעיקר בגלל יותר מ-50 מדרגות שאנחנו נדרשים לרדת (ואז עוד איזה 20 לעלות, אבל מי סופרת). אתמול פתאום הבנתי כמה אנרגיה וסבלנות גוזלות ממני המדרגות האלה, לפעמים זה מאתגר כמעט כמו לגייס עוד קצת-הרבה סבלנות בשמונה בערב.
עידוד, תחנונים, הפצרות, איומים גם, כי נו מה אני אעשה גם אני אנושית (איומים זה לא עובד למרבה הבאסה), יצירתיות, וכן לפעמים אני גם מוצאת את עצמי יורדת ועולה ויורדת שלוש פעמים עם ילד אחד בידיים שלי ואז ילד שתיים ואז עגלה (כי אל הגן של רותם יש לנו עוד איזה קילומטר בערך לצעוד).

לפני כמה שבועות במהלך עוד ירידה בלתי נגמרת במדרגות עברה אחת השכנות ואמרה לי – כל הכבוד לך, אני מעריצה אותך על הסבלנות.
ככה ברגיל האינסטיקט שלי הוא להגיד – כאילו יש לי ברירה אחרת. אבל אז אני נזכרת בהחלטה שקיבלתי לפני כמה שנים והיא לקבל בזרועות פתוחות כל מחמאה שמגיעה אליי, כי אם היא באה כנראה שמגיע לי – ואומרת – וואלה, את צודקת, תודה רבה שאמרת לי את זה, זה ממש נעים לדעת שהמאמצים שלי ניכרים.

היום בעוד ירידה בלתי נגמרת במדרגות (הפעם נאלצתי להשתמש בנשק יום הדין והוא פשוט לסחוב אותו בידיים) שוב עברה השכנה הזאת, בירכנו בבוקר טוב ושוב חזרה אליי ההכרה שקיבלתי ממנה והגדילה במעט את מאגר הסבלנות המדולדל שלי.

אז אני כאן בבוקר הזה רוצה לעודד אתכן ואתכם להסתכל סביב ולהעביר הלאה קצת חמלה ואמפתיה, או אפילו רק את ההערכה על הדברים הקטנים לאיזה שכן או נותן שירות שנקרה בדרככן.
חיוך קטן או מנוד ראש של הזדהות לאמא שנאבקת להעלות את ילדיה לאוטו או לאבא שמתמודד עם איזה התקף זעם קטן וסולידי.
לא תוכלו לדעת מה זה יכול לעשות לצד השני וכמה הם עוד יוכלו להשתמש בזה בעתיד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *