שינה

נושא חם חם חם באמהות, בהורות.

מיליון קולות חיצוניים שאומרים לנו מה אנחנו *חייבות* לעשות, מתריעים על נזקים בלתי הפיכים. השוואות בכל פינה, וביקורת, כל כך הרבה ביקורת. יש מישהו אחד שהנושא הזה לא מפעיל אותו?

הנושא של השינה הוא מפגש כואב ומכאיב בין אורך החיים המודרני שדורש מאיתנו כל כך הרבה ונותן לנו כל כך מעט הזדמנויות לישון. נושא כואב בפרט לאמהות (וגם אבות. אבל אני בעניין של אמהות…) שלא מעוניינות, או יכולות, להשאיר בצד את הקריירה.

מכל עבר יש הצעות מפתות על כל מיני תהליכים שבסופם קסם – תינוק ישן "כמו תינוק". פתרון על פניו כל כך קל.

אני אימא כבר שש שנים, ומכירה היטב את כל הקולות האלה, הפנימיים והחיצוניים. 

אמא שלי היא סבתא נפלאה ואמא נפלאה, תומכת ברמות הכי עמוקות שיש,  מעודדת אותי לעשות דברים בדרך שלי, למצוא בתוכי את הפתרונות. ובכל זאת גם אותה נושא השינה כנראה מאד מפעיל. שמעתי ואני ממשיכה לשמוע ממנה עד היום הערות שונות על השינה של הילדים שלי, האופן שבו אני מתמודדת ולא מתמודדת עם האתגרים שהנושא הזה מביא. היא הציעה לי יותר מפעם אחת לממן לנו תהליך של ייעוץ שינה. דווקא אמא שלי! מכל האמהות בעולם! לא מאמינה שאני יכולה לבד? שאני יודעת מה נכון לי ולילדים שלי?

אז אני נזכרת שהיא גם אמא – האימא שלי. והיא רואה את הילדה שלה עייפה, כל כך עייפה, עייפות כזאת שקשה לשאת, והיא פשוט רוצה למנוע ממני כאב וקושי. תודה אמא יקרה שאת ככה דואגת לי.

כמובן שגם לבנזוגי היקר והחמוד יש דברים להגיד, והוא בדרך כלל בוחר את התזמון הכי לא מתאים כדי להגיד אותם, כשאני גם ככה על הקצה שלי. אז אני נזכרת שגם הוא אוהב אותי ורוצה בטובתי, רוצה בטובת הילדים שלנו, רוצה בשבילם עצמאות ומסוגלות, רוצה עבורינו ערבים ארוכים ומלאים בזמן לעצמנו, בלי ילדים שהולכים לישון כל כך מאוחר ובלי אינספור התעוררויות.

אז יש את אמא שלי, יש את בן הזוג שלי, יש את החלק בי שמתעצבן מזה שאומרים לו מה לעשות ?, יש את האישה שנהנית מקצת זמן איכות עם עצמה ועם הסלולרי שלה… (מי לא מכירה אותה, תכלס…), יש את האמא העייפה של סוף יום, שנורא רוצה שהילדים כבר ירדמו כדי שיהיה להם יום טוב מחר, כדי שיהיה לה זמן עם עצמה. אבל יש בה גם משהו שלא מוכן לשחרר – לפעמים היא נשארת לשבת שם בכיף אבל לפעמים גם ממש נגמר לה הסוס והיא כבר לא האימא המכילה שהיא רוצה להיות. ומי עוד? מי עוד שם במערכת? מה עוד יש שאני לא רואה?

ואז אני רואה. נזכרת. רואה את ניצן הילדה. היא כבר יותר גדולה מהגיל של הילדים שלי היום, משהו בגיל בית ספר כזה. היא כל כך לא אוהבת את הרגע שבו אמא או אבא יוצאים מהחדר והיא נשארת לה לבד עם המחשבות שלא נגמרות, עם השינה שלפעמים לא מגיעה… היא יוצאת בשקט מהחדר, נכנסת לשירותים ויושבת בהם שעה ארוכה, או מציצה מקיר המסדרון על הטלוויזיה. לפעמים מוקרנים בה דברים שממש לא מתאימים לילדים, ואז בכלל אין לה איפה להיות.

אולי זאת בכלל היא שקופצת בכל פעם שרני אומר "אבל אמא, כשאני נרדם ואת לא לידי יש לי חלומות רעים"? אולי זאת היא שנשארת לשבת שם ערב ערב, גם אחרי שהמבוגרת כבר מאבדת את זה לגמרי, גם  אחרי שכל מיני קולות חיצוניים, וגם פנימיים, כבר יורדים עליה שיאללה קדימה לשלב הבא מה תשבי ככה לידם עם הצבא? אולי. 

אני אחזור להיות איתה, האמת שהיא די חמודה וזה גם ממש מסקרן לשמוע מה יש לה להגיד, איך העולם נראה מנקודת מבטה. בינתיים אני אגיד לה שאני רואה שהיא לא אוהבת להיות לבד. שהיא באמת מפחדת שהיא לא תירדם. שלא בא לה שהיום יגמר, לא ככה. היי – זה משפט שגם אני אמרתי אותו לעצמי כאמא לא מעט פעמים, בכל פעם שהחלטתי להרדים שוב על הציצי כי זה פשוט יותר קל.

כן מתוקה, את ממש ממש צודקת מנקודת מבטך. ואת רואה את הילדים החמודים האלה, ורואה בהם את עצמך (אתם באמת דומים!) ואת פשוט רוצה לשמור עליהם. אני שומעת אותך.

 אני אחזור להיות איתך. יחד נפתור את העניין הזה בדרך שתיתן לך שקט, וגם לי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *