מערכת היחסים הארוכה ביותר

הייתה לי אתמול תובנה שהיא כאילו מובנת מאליה וכאילו ידעתי אותה, אבל להבין אותה שוב ממש הימם אותי.

הסתובבתי לי לבד אחר הצהריים בשדרות רוטשילד בתל אביב אחרי תור רפואי כלשהו.
גרנו באיזור שם לא רחוק כשרני נולד. הסתובבתי איתו שם אינספור שעות, לאורך כל שעות היום והלילה, חלק גדול מהן עם חברה נפלאה שהעברנו יחד את השנה הראשונה של ילדינו הבכורים, שאני מאד מתגעגעת אליה. 

ציפיתי ללכת בשדרה ולחוש את התחושה המתקתקה-חמוצה הזאת שנוסטלגיה ממלאת אותנו בה, של לב מתרחב ונצבט בו זמנית מגעגוע. של התמלאות והתרוקנות בו זמנית.
הלכתי בשדרה, ניסיתי לנשום את האוויר ולתת לזה להיכנס אליי. 

ולא קרה. כלום לא קרה. סתם שדרה שפעם הייתה נוף מוכר ואהוב שאכלס זכרונות נעימים, והיום נאדה. כלום מאכזב כזה.

כשהייתי ילדה בקיבוץ, הייתה בה פינת חי שמילאה חלק גדול מהחיים שלנו (לאו דווקא מבחירה, היינו מחויבים לעבוד בה. למרות שהיה כיף).
פינת החי הזאת נטושה מחיות וילדים כבר כמה שנים טובות. סתם אתר מסוגר בקיבוץ שלא נכנסתי אליו שנים ארוכות. לאחרונה משפצים את השטח הזה ועושים ממנו פארק, על חורבותיה של פינת החי הישנה.
באחד הביקורים האחרונים שלנו בקיבוץ הלכתי עם הילדים לראות מה קורה שם. הייתי המומה מהגודל! בזכרוני הכל היה כל כך גדול. זוכרת כמה התאמצתי כילדה לנקות את אחד הכלובים וכמה ענק הוא היה. והיום אני מגיעה ומתבוננת בשטחים הריקים. אני גדולה, והכל כל כך קטן. ממש תעתוע של הזכרון והמציאות. אותה תחושת נוסטלגיה שדיברתי עליה קודם גאתה בי ושטפה אותי וכשהלכתי משם לבית ההורים שלי על אותם השבילים המוכרים שצעדתי בהם כל כך הרבה כילדה, הרגשתי פשוט ענקית. כמו גוליבר ממש. חוויה הכי הפוכה שיכולה להיות לי אל מול הילדה הזעירה שהייתי.

אני לא ממש יודעת איך זה קשור לתובנה שלי.
אבל התהלכתי אתמול בשדרות רוטשילד ריקה מנוסטלגיה וגעגוע, למרות שבאמת רציתי לחוש אותם. והבנתי פתאום, או נזכרתי, שהדבר הכי יציב ובלתי תלוי ומשתנה אבל בעצם לא משתנה בחיים שלי – זאת אני. מערכת היחסים הכי ארוכה שלי, שתמיד תמיד תמיד תהיה עד הרגע שאני כבר לא אהיה: היא עם עצמי.
תקופות יהיו ויחלפו. אנשים יבואו וילכו. מערכות יחסים ישתנו. אפילו הילדים שלי לא תמיד יהיו לצידי באותו האופן כפי שהם עכשיו. במיוחד הילדים שלי.
אבל אני? אני תמיד כאן. לא הולכת לשום מקום. וכמה זה חשוב ללמוד או לנסות להיות בשלום עם זאת שלא הולכת לשום מקום – איתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *