הקשבה

אני יודעת איך אני צריכה שיקשיבו לי.

אני יודעת לאיזה סוג הקשבה אני זקוקה.

הקשבה כזו, שלא תגיד לי מה הצד השומע חושב או מרגיש מול מה שאני מביאה.

שלא אצטרך להתגונן, להסביר, להצטדק, לסנגר (על אחרים בסיפור שלי).

הקשבה שמקשיבה.

הקשבה שמזמינה

מזמינה אותי להקשיב עוד לעצמי.

לרדת קומה

ועוד קומה

ועוד אחת

מרגישה את זה עכשיו?

תעצרי שם רגע. מה יש שם?

מה זאת ההרגשה הזאת, שיש לך עכשיו במרכז החזה.

הגולה בגרון שלקח זמן עד שהבחנת בה.

וכעת משהבחנת.

מתאים לך שנהיה איתה קצת?

להכיר בה. להכיר אותה.

לשאול אותה מה נשמע, ומה היא מבקשת להגיד לך.

הקשבה

מאפשרת

שמאפשרת לי

להיות איתי.

שתאפשר לי בהירות, כמו לשטוף פנים אחרי לילה שמילא לי את העיניים בקורים.

הקשבה כזאת, היא כמו קסם.

כי הנקודה הזאת שעד לפני רגע לחצה לי על החזה ומילאה אותו במועקה

אז ההקשבה הזאת

כאילו עושה לה עיסוי

מתמירה אותה, למשהו אחר

יוצרת תנועה.

הקשבה.

פשוט, הקשבה.

הקשבה שבכלל לא פשוט לקבל.

חבל שאני לא יכולה להקשיב לעצמי, כמו שאני יכולה להקשיב לאחרות.

הקשבה כזאת, דורשת שתי נפשות.

ואני,

אחת.

~~~
כתבתי את הטקסט הזה לפני כמה חודשים ארוכים, ברגע של קושי ומועקה, שבו ברור לי ממש למה אני זקוקה, וגם שאני לא יכולה לקבל באותו הרגע.
יש מצב שהטקסט הזה מתאר בצורה די פשוטה ובהירה את המהות המזוקקת של ההתמקדות בצורתה הפשוטה והגולמית ביותר. את המהות של ההקשבה ההתמקדותית והאינטרקציה ההתמקדותית. כמובן שיש בזה עוד, ויותר. אבל הלב, הליבה, הבסיס? זה זה.

אשמח להקשיב לכן ככה.

תגובה אחת

  1. ניצן, זה טקסט כל כך נהדר.
    השארתי לי פתוח על המחשב כדי שאקרא את זה
    מדוייק, בהיר ונהדר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *