אותה מציאות בגרסה כל כך שונה

אותה מציאות בגרסה כל כך שונה

יש את הרגעים האלה שבהם הפער בין המציאות שלי כאמא – שיש לה עכשיו שני ילדים על הראש, שצריכים, ודורשים, ומטפסים, ורבים, ותובעים, ועייפים, ורעבים וצמאים… (וגם, כמובן, חמודים, מצחיקים, מחבקים, אוהבים, אהובים). לבין המצב שלי – ניצן – שצריכה קצת להיות עם עצמה, שאולי היא עצובה, או מודאגת, או מהורהרת, אולי היא עייפה (עזבו, בעצם תמיד היא עייפה), או שקועה בעולמה, או קצת מכל הדברים האלה ביחד – הוא קשה מנשוא.
לא תמיד בן הזוג שלי פנוי כדי לתת לי קצת ספייס לעצמי. לפעמים יש את המציאות, ויש את הפער, וזה מה שיש. מישהי לא מכירה את הסיטואציה? שתקום! 😉

כתבתי פוסט, על איך הצלחתי (במרחק של שנה!) לחוות את אותה המציאות, אבל בצורה כל כך שונה. בזכות ההתמקדות כמובן:

המעבר בין העשייה המקצועית שלי – קורסים, הדרכות או מפגשים אחת על אחת – לבין היום יום המאד אינטנסיבי שלי כאמא לשני קטנים פעלתניים ודורשניים (אפשר גם פשוט לכנות את זה ילדים), תמיד לא פשוט לי. ממצב של שקט יחסי, התכנסות פנימה, התרכזות בעצמי, אל החיבוק החונק לעיתים, אל ה"אמא תראי!", "אמא אני צמא!" "אמא תראי שוב!". לפעמים המעבר חד מלהכיל, ודווקא ממצב שבו עשיתי משהו עבור עצמי והנפש שלי והייתי אמורה להתמלא ממנו ולחזור הביתה בכוחות מחודשים, אני חוזרת מרוקנת.

בתחילה ובסיום של כל שיעור בלימודי התמקדות, אנחנו מפנות את תשומת הלב פנימה אל הגוף, לבדוק מה נוכח עכשיו ברגע הזה אצל כל משתתף ומשתתפת.

בסוף שיעור של אחד הקורסים שעברתי לפני כשנה – בסיום של יומיים אינטנסיביים של לימודים, בצהריי יום שישי ובפתחו של עוד סופ"ש אינטנסיבי עם הילדים (שבן הזוג שלי עובד בו הרבה) – מצאתי אצלי עוררות מאד מורגשת, צורך עמוק במנוחה ולצידו הידיעה שלא מצפה לי בבית שום מנוחה.

זה הזכיר לי סיטואציה מאד דומה שהייתה כשנה קודם, באותו קורס של התמקדות עם מורה אחרת. פגשתי אז בסוף השיעור חוסר חשק אמיתי לחזור אל האינטנסיביות של הבית והילדים, ומיד ביטלתי אותו – "אבל זה מה יש. מה זה משנה".

ענת מורתי היקרה אמרה לי אז – רגע. יש שם חלק שממש לא רוצה להיפרד עכשיו במהירות מהחופש המסוים שהיה עד עכשיו. לא צריך מיד לבטל אותו עם המציאות. זה בסדר לעצור רגע ולשים אליו לב? לתת לו להיות?"

העיניים שלי התמלאו אז בדמעות. הפער היה פשוט קשה מדי. לא רציתי ולא יכולתי לתת מקום לחלק ההוא.

ההבנה הזאת ממש ערערה אותי והמשך היום בבית היה אחד הקשוחים, בגלל מה שהתחולל בתוכי.

והנה, בחלוף שנה, בסיטואציה דומה פגשתי בתוכי שוב את אותו החלק. הצורך העז הזה במנוחה ובעוד כמה רגעים (או ימים?) לעצמי. הפעם, אמרתי לו כן. הרשיתי לו להיות. ואז הרשיתי גם לחבר שלו – "אבל אי אפשר. אין" להיות גם, וככה הם היו אצלי לכמה רגעים. אחד לא מבטל בהכרח את השני. שניהם שלי.

יש בי חלק שממש היה זקוק למנוחה באותו הרגע. כן.

זה שאני מאפשרת לו להיות בתוכי, מכירה בו, לא אומר שאני יכולה לתת לו מענה… אבל זה שאני אגיד לו "לא", לא יבטל אותו. אפילו הפוך.
אחרי השיעור הזה הייתה לי נסיעה קצרה באוטבוס הביתה, והיה פשוט מדהים להיווכח בהבדל. היו לנו אחלה אחה"צ וערב. רק אני והילדים, עייפים שלושתנו. אבל אני כאילו רחבה יותר.

כתבתי את הסיפור הזה בזמן אמת לחברות בקבוצת הפייסבוק האהובה עליי, כתבתי להן אז – אני כותבת לכן את כל זה כדי לעודד אתכן לנסות גם. לעצור רגע, לבדוק מה אתן מרגישות לאפשר להרגשה הזאת להיות. לא בהכרח לתת לה מענה, פשוט להכיר בה. להגיד לה – כן. אני שמה לב שאת כאן.
זה עושה הבדל.

~~~~
ואם אתן מרגישות שלבד זה בלתי אפשרי עבורכן, להחזיק את המורכבות הזאת. שהכל מרגיש שחור או לבן ויש המון רגעים שקשה להכיל את המציאות שלעיתים החיים כופים עליכן, אני ממש מזמינה אתכן לפנות אליי. נהיה עם זה ביחד, נעשה מקום לה—כל. זה מכניס אוויר, זה מאפשר נשימה, זה מפנה מקום למשהו אחר או נוסף להגיע. המציאות לא בהכרח משתנה, איך שאת נוכחת בה, תופסת אותה, זה הדבר שמשתנה לאט לאט. מכאן הסביבה מגיבה באופן טבעי. כותבת את זה הכי מניסיון שאפשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *