איך הגוף שלי יודע למה אני זקוקה

אחד הדברים שאני מוצאת את עצמי אומרת הכי הרבה כשאני מנסה להסביר מה זאת התמקדות, זה שהגוף שלנו יודע את הכיוון הנכון והמתאים לנו. קיימת בו התנועה קדימה, אל עבר משהו טוב לנו, מעצם היותו דבר חי. כמו שתינוק שנולד יודע לכוון את עצמו אל שד אימו כדי להבטיח את ההמשך שלו. התנועה קדימה טבועה בנו מעצם היותנו חיים.

אומרת את זה, ובכל זאת מופתעת בכל פעם מחדש כשאני חווה זאת על עצמי, כשאני מתמקדת.
הגוף יודע למה אנחנו זקוקות, הוא יודע לשלוח אותנו אל משאבים שקיימים בנו (המשאבים האלה יכולים להיות גם זכרונות ילדות, כפי שאפשר יהיה לקרוא בהמשך הפוסט) והוא גם יודע לסמן לנו את הצעד הבא שלנו. הרבה פעמים, מבלי שבהכרח נבין מיד את הסימנים שלו.

זה בדיוק מה שקרה לי עם הבריכה:
~~~

בימי הסגר הראשון כשכולנו היינו כל היום בבית, היו לי הרבה יותר הזדמנויות להתמקד. אחרי ארוחת צהריים של כולנו היה זמן קדוש שבו אני נכנסת לחדר ולא מפריעים לי.
משום מה, בצורה שלא יכולתי בכלל להבין אז, בכמה וכמה מהתמקדויות הצהריים האלה, חזר מוטיב שלא הצלחתי להבין למה ומאיפה הוא מגיע.

בריכה.
צלולה, כחולה, ריקה, שקטה, שבה יש לי מקום ויש לי בה אפשרות למנוחה אמיתית.
זה היה ממש לעג לרש.
כי איפה המציאות שלי ואיפה אותה הבריכה?
איפה אנחנו שתקועים בדירה בגבעתיים ואיפה הבריכה הזאת, שבה אני ל ב ד.
לא הצלחתי להבין… אבל כן הצלחתי להרגיש בגופי את הבריכה הזאת וכל מה שהיא מייצגת.

בפעם אחרת, עם שותפה אחרת שממקדת אותי, שוב הגיעה אותה הבריכה. והפעם היא שלחה אותי לקיצים של ימי ילדותי. כשהחופש ארוך ויש בחירה. הרבה הרבה בחירה. אני בת תשע או עשר או אולי יותר, מדלגת לי יחפה בין חלקי הצל על המדרכות הרותחות, נכנסת בשער הכחול אל הבריכה, יש עוד כמה בלטות רותחות לעבור עד לקפיצה אל החופש האולטימטיבי.

ככה פתאום באמצע צהריים של אביב שסוגר אותנו בארבע קירות, הגוף שלי החזיר אותי אל תחושת החופש, תחושת הבחירה והחירות שאני אולי שכחתי, אבל הוא זכר. והזכיר.

חלפו כמה שבועות, תיק תק בספונטניות ענקית וזרימה הכי זורמת שיש, קיבלנו החלטה מכרעת – עוברים למושב. בלי לראות אפילו את הבית. מחליטים, אורזים, עוזבים, עוברים.

ומי חיכתה שם, בלי מי התכלת שעוד לא מילאו אותה?
הבריכה. מרחק צעדים ספורים מהבית שהסתבר שהתפנה לו כאן, והיה מוכן לקבל אותנו אל בין קירותיו ודשאיו.

אתמול באותה שעת צהריים שבה בדרך כלל הייתי פורשת לחדר, הלכתי לבדי אל הבריכה, שהייתה פתוחה לשעה אחת ל"שחיית מבוגרים".
הפנטזיה ההיא לא התגשמה. לא הייתי לבד. וזאת לא הייתה מנוחה. וזה מצחיק שכתבתי בתחילת הפוסט "בימיי הקורונה" כי באיזה ימים אנחנו עכשיו?
המציאות עודנה כאן. ומבעד למשקפת ראיתי כל מיני סוגים של גוף ששוחים לצידי, כאלה מבוגרים מאד גם. ואל הלב שלי חדרו ספקות, וחששות, האם הנוכחות של מי מאיתנו כאן מסכנת אולי את הגופים האלה שגם בגיל 80+ באים לשחות. החלטתי לצאת.

אז יש את מה שהגוף שלי זכר, וביקש, והביא אליי בהתמקדויות אז בגבעתיים בסגר. ויש את המציאות של עכשיו, שהיא כה שונה. כה שונה מאז, כה שונה מהפנטזיה…

האם התאכזבתי?
האמת שלא. אני עוד אמצא את אותה השלווה.
אמשיך להקשיב לעצמי במלואי. לפעמים אבין את הרמזים, לפעמים לא. בוטחת בגופי שיהיה איתי כמצפן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *