הוא לא מסכים ללכת לבית ספר, מה לעשות?

הרשת בטח מלאה במאמרי עצות וטיפים. לא תמצאו כאן כאלה… כן תוכלו לקרוא כאן את מה שעבר עלינו מהרגע שבו אוטובוס ההסעה פשוט נסע ושנינו נשארנו בתחנה.
רמז: אני למדתי מלא באותו היום. כנראה יותר ממה שהוא היה לומד, וכנראה הלמידה הזאת תועיל לנו לחיים הרבה יותר.

רני עלה הבוקר להסעה לבית הספר. נשם עמוק ועלה.
על פניו עניין של מה בכך.
אבל לפני שבוע בשעה הזאת צעדתי יחד איתו חזרה הביתה מההסעה, מובסת, כבדה (טוב כבדה אני תמיד בימים אלה, אבל זה היה כובד מסוג אחר), מאוכזבת, מתוסכלת.
ציוצים ומלמולים שהתחילו להבנות בימים הקודמים התגבשו לכדי מעשה הצהרתי ביותר – הוא אמר שהוא לא רוצה ללכת, והמשיך ואמר וברגע האמת פשוט סירב לעלות על האוטובוס, עד שהאוטובוס נסע.
הוא לא מסכים ללכת לבית ספר.
ואני – גועשת מבפנים ומבחוץ. מעורערת. חלוקה.
מצד אחד – מה זה אתה לא מסכים ללכת לבית ספר ופשוט מחליט אה ילד?!
מצד שני – לצד האבן הכבדה כבדה שהתיישבה לי בחזה עם המעשה הזה שלו, משהו בי התרווח. הילד שלי יודע לעמוד על שלו.
מצד אחד אני רוצה להיות בעלת המילה, המחליטה, אני הלוא האמא ועל פי רוב אני ממש יודעת מה טוב לך וכרגע נראה לי שלמרות הקושי יש פה התמודדות שנכון יהיה להתמודד איתה ולא לעקוף אותה (כמות הימים שלא שלחתי לגן ביום של גננת מחליפה – גבוהה עד מאד, והבטחתי גם שיהיו בעתיד ימים לא ללכת "סתם").
מצד שני אני לא רוצה להכריח אותך לעשות משהו שאתה לא רוצה. אני גם לא באמת יכולה. אני בעיקר בעיקר מקשיבה לדבר הזה בי שאומר – אל תכריחי.
מותר לך להיות מאוכזבת, כועסת, מבוהלת (כי זה ממש מבהיל כזה צעד נחוש שבוע ויום אחרי שהתחילה שנת הלימודים, בכיתה א). אבל אל תכריחי. תנסי להיות איתו.
מצד אחד – כל הדברים שתכננתי לעשות היום לא אוכל, ומאותו הצד אני גם לא רוצה שיהיה לו בבית יום מהמם איתי ותמיד יהיה עדיף לו להישאר ? את יכולה לכעוס ואפילו לאסור איזה משהו שהוא נורא רוצה לעשות מתוך המקום הזה המפחד, אבל את גם לא רוצה הרי להיות קרה ומגעילה אליו כל היום, נכון? ויש פה הזדמנות להעמיק ולחזק עוד את הקשר שלכם, וזה יהיה הדבר הכי משמעותי כאן.

אז נשמתי. והקשבתי. לעצמי וגם לו. החנקתי פה ושם דמעות, או שהלכתי לחדר לבכות אותן רגע, כי זה באמת היה טיימינג נוראי עבורי שהוא ישאר בבית (וכי אני ?אז ככה). ובאמת היו בי תסכול ופחד שדרשו תשומת לב ולא רציתי שהם יהיו אלה שמתנהגים איתו.
וכן הרשתי מסך לאיזה חצי שעה, למרות שהכרזתי שלא, כי הייתי חייבת חייבת לשים ראש לכמה דקות.
וכן שיחקנו והרכבנו ודיברנו והיתה קצת יותר נחת להבין מה הבעיה דווקא ביום רביעי – הוא יום החופש, הראשון שהוא חווה – של המחנכת שלו.
והיום עבר ויום למחרת בבוקר שאלתי בהיסוס – רני, מה אתה רואה בעיני רוחך שהולך להיות היום? היום אני אסע לבית הספר, הוא אמר בשקט פנימי.
וליוויתי אותו להסעה והוא עלה ואמר לי ביי ועלה לאוטובוס ורווח לי. ושמחתי שכל זה היה, ובתוך החוויה הקשה של אין ברירה של בית הספר, הייתה לו ברירה. הוא לא עלה להסעה, והעולם שרד.

שני הילדים שלי היו תינוקות שבוכים בנסיעות. בוכים בוכים צורחים. רני – היה נרדם בשלב כלשהו (מהר מאד למדתי לתזמן נסיעות לשינה). רותם גילה כבר בגיל כמה שבועות עיקשות והמשיך לבכות בלי לוותר.
אני ממש זוכרת עד עכשיו את החוויה המפוצלת הזאת, של לב שנשבר מהקושי של כולנו עם הנסיעה, ומשהו בי שאפילו קצת שמח שיש פה ילד שלא מוותר.

בחזרה אל עכשיו. ביום ראשון הצלחתי סוף סוף להתמקד על זה. היו שם כאב, ותסכול, וחוסר אונים ועצב על הפער בין האידיאל האפשרי (חינוך ביתי) לבין חוסר היכולת שלי כרגע לספק אותו. ואז הממקדת הנהדרת הזמינה אותי לבדוק מה כן אפשר, בתוך כל המגבלות.
וואו, אוויר. אפשר לבדוק מה כן!
אני לא אלאה, אבל יש כן. יש לחזק ולהרחיב ולפנות אצלי מקום בשעות שהוא כן בבית. לדאוג שיהיה מזמין ומותאם ויותר קשוב בשעות שאנחנו יחד. לזה יש לי יותר יכולת כרגע.
והיום הוא עלה להסעה, ובדרך אליה הוא שוב אמר שהיום הוא לא רוצה ללכת, והזכרתי שזה יום אחרון לפני תקופה ארוכה. והסתכלנו איזה שיעורים יהיו עם איזו מורה, וגילינו שבסדר, יכול להיות בסדר
.ועכשיו גם יש סגר ?‍♀️ ואין לימודים…אז בכלל כיף לו ?

רוצה לקרוא עוד על איך ההתמקדות תומכת באמהות שלי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *