אמא בפעם השלישית

בדיוק לפני חודש נולד בני השלישי, ירדן. מעלה כאן כמה דברים שכתבתי בשבועות המיוחדים האלה של רגע אחרי הלידה…

מדי פעם במהלך ההריון, כשהסתכלתי והרגשתי את הבטן נמתחת ומתפקעת, היו לי פלאשבקים לתחושה הרגעית והמוזרה הזאת שיש אחרי לידה, כשהבטן ריקה ורכה אבל עדיין מחזיקה את כל מה שעבר בה בתשעת החודשים האחרונים ונגמר/התחיל לפני כמה ימים. יודעות לאיזו תחושה אני מתכוונת? אפשר ממש לאחוז ברחם, רגע לפני שהיא מתחילה לנדוד חזרה למקומה הרגיל.
הזמן הזה אחרי לידה מלא ברגעים כאלה שאפשר ממש לגעת בהם ופוף מהר הם מתפוגגים.
כשרני נולד, המיילדת הזמינה אותי להרגיש את הראש רגע לפני שיצא החוצה. זה היה מגע מופלא. חשבתי לעצמי באותו הרגע, שאני לא רוצה שיישכח ממני לעולם. רכות ספוגית מופלאה שעוד רגע תהיה הבן שלי. בימים הבאים מיששתי את הראש שלו והרגשתי איך אט אט זה משתנה ונעלם וחולף. נשאר רק זכרון בקצות האצבעות, וגם אליו קשה להגיע. אז כאילו זכרתי אבל בעצם שכחתי, איך זה אחרי לידה. את הגודש – האבנים כלומר- והדרך שצריכות לעבור עד שזה מתאזן. את התנודות הרגשיות, את ההתאוששות הפיזית שלוקחת זמן. את העייפות. והגוף הזה שלנו, כזה חכם. כשהקצב גבוה מדי הוא מסמן לי – עצרי. פעם אלה תפרים שלא מחלימים ומכריחים אותי להאט. הפעם היתה זו כמעט דלקת בשד.
ויש את הדימום (מכאן אולי tmi). אני אוהבת אותו. כמו רמזור הוא מאותת, תאטי. מביא איתו ניחוחות מעמקים של רחם, זכרון אחרון אחרון לריח הניו-בורני החדש הזה.
שנים אני מטיפה לחברות וכל מיני נשים במרחבי הרשת – תנוחו. משכב לידה, זה כל כך חשוב! ככל שתנוחו עכשיו כך תקבלו את הכוחות שלכן בחזרה מהר יותר. כמה קל להטיף, כמה קשה ליישם. זוהי תזכורת לעצמי.

~~~

אמא בפעם השלישית.

גם אמא בפעם השלישית חסרת אונים.
גם אמא בפעם השלישית פוגשת אתגרים שלא הכירה/ששכחה שהיו פעם קיימים.
אמא בפעם השלישית שמעה ומכירה כל כך הרבה סיפורים, ככה שהראש שלה (מסתבר) מלא בחרדות שאמא בפעם הראשונה לא יכלה אפילו לדמיין.
אמא בפעם השלישית עייפה, ועדיין לא מכירה את עוללה, ולא יודעת בהכרח לפרש מבט או בכי או תנועה, למרות שהיא חשבה שדווקא כן.
גם אמא בפעם השלישית לא מצליחה לעזור לו לשחרר את הגרפעס הארור הזה, ואת זה שאחריו וזה שאחריו.
גם אמא בפעם השלישית מוצפת הורמונים שמטשטשים אותה (לרע וגם לטוב).
אמא בפעם השלישית כן יודעת דבר אחד – הכל עובר. אבל גם אמא בפעם השלישית זקוקה לתזכורת הזאת.

~~~

איזה דבר משונה זה ניו בורן.
רק עכשיו, בפעם השלישית, אני מבינה כמה לא יכולתי ליהנות מהשלב ההזייתי הזה בפעמיים הקודמות, שהיו במילה אחת הישרדות. הכל היה חדש וזר ומלחיץ בפעם הראשונה, ובפעם השניה – רני היה בן 2.2 ואיתי בבית (בלי גן) – המטרה הייתה רק לעבור את היום עם מינימום בכי של מי מאיתנו. ושנצ מסונכרן לשלושה. ועכשיו אני פנויה להביט ולהתפעל מהיופי הזה. מהעובריות החייזרית של ההתחלה ואיך לאט לאט נושרת ממנו קליפת הניו בורן, והתינוק שהוא מתחיל להתגלות. זה נראה שבכל פעם הוא פוקח את העיניים קצת יותר. יושבת ובוהה בו וכמעט יכולה לראות את הלחיים המתמלאות.
הוא כלום והוא הכל ביצור כל כך קטן. מספק הצצה לאיך יראה כזקן בא בימים (וגם מתבגר מחוצ'קן כי יש פצעונים כאלה של הנקה )
אני אוהבת אותו כל כך ולא מבינה עד הסוף מאיפה מגיעה האהבה הזאת, הוא לא עושה כלום בקושי מיישיר אליי מבט, ומסמל את כל מה שטוב אבל גם הרבה ממה שרע, כי לאיזה עולם הוא הגיע ולאיזה מציאות מתעתעת.
הוא נפלא.
וכמו השכבות של הניו בורן והתינוק שיורדות ועולות ממנו ועליו – כך גם אני מתרחקת לאיטי מהלידה, מחלימה לאט לאט. לומדות אותו, לומדת אותי של עכשיו, לומדת את ילדיי הגדולים ואישי האהוב, לומדת אותנו.