מי אמר שצריך לצעוק חלומות?

מכירות את הטרנד הזה שאומר שכדי שחלומות יתגשמו, צריך לצעוק אותם חזק לעולם?
ברררר זה עושה לי צמרמורת.
פעם, כשהייתי צעירה, היה לי חלום גדול – ענקי – חלום שמילא את רוב החדרים שלי כשהייתי נערה. לא יודעת אם צעקתי אותו, אבל בהחלט הבעתי אותו בקול רם. וגם הגשמתי אותו.
הגשמתי אותו בענק. התקבלתי לאן שרציתי, עשיתי שם חייל, התקדמתי לאן שרציתי.
ואז נתקעתי. הגעתי לאיזו פסגה מדומיינת וגיליתי שהיא… די לא משהו… וגיליתי גם שיש מצב שפספסתי בדרך אליה לא מעט דברים.
התמזל מזלי לפגוש באותה התקופה את ההתמקדות. הצלחתי לקבל החלטה (לא פשוטה בכלל!) לעזוב. למדתי לסלוח לעצמי על כל מיני דברים. למדתי לדבר אליי ברכות. הבנתי שהמקום ההוא שחשבתי שהוא המקום שלי, ששם התשוקה שלי ושם העתיד שלי – שאולי בעצם לא…
עזבתי בלי להביט אחור וזאת הייתה ככל הנראה אחת ההחלטות הטובות שלקחתי בחיים.

החלום שנטשתי. שירות בגלי צהל וקריירה כעיתונאית.
ההחלטה הכי טובה שיכולתי לעשות. ותודה להתמקדות שנכנסה אז לחיי.

מאז, אני כבר לא ממש חולמת. תכלס, נכוויתי.
זה מצד אחד מדהים, ומצד שני לא פשוט, להצליח להגשים את ה-חלום שלך כשאת עוד לא בת 20. במיוחד שגיליתי לאט לאט שהחלום שחלמתי הוא לא כזה איי איי. הוא אפילו קצת רקוב. לא השאיפה התמימה של הילדה שהייתי, אלא המערכת שהייתה החלום הזה.

לשמחתי גיליתי שיש עוד דרך לחלום, ולהגשים. שאפשר לעשות את זה גם בלחש. בלי להבהיל את כל החלקים העדינים שלי שקצת מפוחדים או קצת חוששים או לא הכי בטוחים בעצמם. אפשר להיות קשובה לעצמי, לקצב שלי, לברקסים שלי, להתנגדויות. הרצון הגולמי הזה שאני מכירה מאז שהייתי נערה, שכל כך רוצה ויודע גם למה – הוא לפעמים קבור עמוק מעל שכבות שהשאירו עליו החיים. הוא רגיל להיות שם בפנים והוא עלול להיבהל אם ממש ידחקו בו לבוא כבר.

אז הקשבתי לו לאט, בשקט, בעדינות, נתתי לו כמה זמן שהוא ביקש. וכשפעלתי ככה מתוך המקום הזה, איכשהו החיים הובילי לכך שהמשאלה הכי כמוסה וביישנית שלי הוגשמה. בדרך פשוטה, וטהורה, וטובה. זה פשוט קרה. כמו שהרשיתי לעצמי לקוות, שזה פשוט יקרה ככה.

אז מה קרה? מה שקרה הוא שאיכשהו נקריתי בדרכה של מיטל שפירו הנפלאה, והצגתי בפניה את ההתמקדות. והיא אהבה אותה נורא. כי זה באמת דבר נפלא כל כך להיחשף אליו פתאום באמצע החיים.
והיא התנסתה, והיא כתבה כתבה כל כך יפה על ההתמקדות, ועליי.
ולהגיד לכן שלא התהפכה לי הבטן כשהתפרסמה? ברור שכן. ושהרצון הזה שלי לא חזר פתאום נורא להתבייש וכמו ילד קטן להגיד "בעצם אולי לא?" ברור שכן. הקשבתי לו, ואמרתי לו שהוא צודק זה ממש מבהיל. אבל מותר לו.

הכתבה של מיטל שפירו, על התמקדות ועליי

אז הכתבה עלתה, ועשתה שירות מהמם כל כך להתמקדות. היא ענתה על משאלה קטנה אבל גדולה, צנועה אבל לא, שהרשיתי לעצמי להגיד רק לפעמים – בא לי שפשוט איכשהו כל הנשים שזה בול מה שמתאים להן, ידעו איך להגיע אליי. פשוט. בלי הרבה מאמץ.
אני משוחחת מאז עם המון נשים שאומרות לי – אני מרגישה שהגוף שלי יודע, ואני לא יודעת איך להקשיב לו. איזה כיף, אני עונה להן. הגעתן בדיוק למקום הנכון.
רוצה לקרוא את הכתבה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *