הדרך הכי הכי הכי להתכונן ללידה טבעית, טובה, כמו שהטבע התכוון, היא להציף את המח שלנו בסיפורי לידה בדיוק כמו הלידה שאנחנו חולמות שתהיה לו. ובלי קשר לזה אין דבר מרגש ומרחיב לב כמו סיפורי לידה טובים.
אני מביאה כאן את סיפור הלידה השלישית שלי – הלידה של ירדן, בדצמבר 2020, עמוק בתוך תקופת הקורונה הידועה לשמצה.
הריון קורונה – תאריך הווסת האחרונה היה ביום שנכנסנו לבידוד
ירדן החליט שהוא בא לעולם על דעת עצמו בתוך חלון הזדמנויות קצרצר עד לא קיים. בטיימינג נוראי, כשהעולם מסביב משתגע ואנחנו מסוגרים בביתנו מפני החרדה שבחוץ והחרדה שבפנים.
החליט שהוא בא, ובישר על בואו עם וסת שלא מגיעה ושני פסים בוהקים שאין לטעות בהם. מהרגע הראשון של הדרך המשותפת שלנו – מאלץ אותי לסמוך. אם ככה זה קרה, ועכשיו, אז כנראה שזה מה שצריך לקרות ואין לי אלא להתמסר, כך אמרתי לעצמי אחרי כמה שעות של הלם ובכי הגון. עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה אני מבינה איזה דיסוננס זה. איך אפשר לאלץ לסמוך? אפשר. עובדה.
לאלץ לסמוך, זה כנראה אומר שקל זה לא יהיה. וההריון הזה על 40 השבועות שלו (בול! נולד בול בתאריך המשוער הפושטק הקטן למרות ששכנעתי את עצמי שזה יהיה הרבה קודם), היה בהחלט מאתגר. מפגיש אותי עם קצוות בי שלא הכרתי. עם פחדים, וחרדות ונפילה לכל מיני בורות שעד היום הצלחתי איכשהו לעקוף.
בתוכי גדלו חיים והחיים מסביב היו מאד לא יציבים. עם ילדים בסגר, ואז מעבר דרסטי מהעיר אל הכפר. המון המון זמן (ממרץ ועד ספטמבר) בלי מסגרות, אובדן פרנסה וממש איום אמיתי על מפעל חייו של בנזוגי היקר, ועוד התמודדויות מכל מיני סוגים.
אני זוכרת את עצמי יושבת בכורסא בבית החדש שלנו במושב כאשר ההריון התחיל להיות מוחשי עם תנועות עדינות בבטן שכמו אומרות לי – אני כאן. אני מזכיר לך שאת כאן. כל בעיטה עדינה כזאת הייתה תזכורת עבורי – היי ניצן, תזכרי שאת כאן… ליטפתי את הבטן ואת העובר באהבה והודיתי על התזכורת.
אני, מכולן, שכל כך מתורגלת להקשיב לעצמי, שמסייעת ומלמדת אחרות לעשות זאת עם עצמן, מצאתי את עצמי לאורך כל הדרך הזאת מתקשה לחזור אל האמצע. חוויה חדשה מאד עבורי. ולא פשוטה.
המציאות המשיכה לתת קונטרה, עם כל מיני ממצאים ובדיקות ואבחנות והפחדות, והעובר שלי מבפנים בועט – הכל בסדר. תסמכי.
אבל לאלץ לסמוך. זה דיסוננס.
עד הרגע האחרון ממש לא זכיתי לקבל את הרגע השקט, השליו, הבטוח, הסומך – שייחלתי לו.
היתה שם תאונת דרכים, דימומים, ממצא גנטי מבהיל, מצג עכוז, הריון בצל קורונה וחשש מתמיד מעוד הפרדה מיותרת בלידה, החלום התמידי על לידת בית שגם הפעם לא מימשתי (וזאת היתה אגב החלטה ממש נכונה עבורי הפעם), ולקינוח לשבועות האחרונים של ההריון ממצא של ראש גדול שהכניס אותנו לסחרחרת של בדיקות ברגע האחרון, והמלצה של הרופא שבחרתי לא לממש – לבדוק עם בית החולים אם בא להם לעשות לי זירוז בשבוע מוקדם או אפילו קיסרי אלקטיבי.
הייתה גם שאלת הליווי.
רציתי שהלידה הזאת לא תהיה ביג דיל. שתהיה על הדרך.
הכי הכי רציתי ללדת לבד, אנאסיסטד. כמו חתולה לבד בחושך – ביטוי שפעם כשהייתי בתיכון קראתי בכתבת מגזין על נשים שבוחרות ללדת אנאסיסטד, ונשאר איתי.
בגלל זה גם הורדתי מהפרק את לידת הבית – כי זה היה יותר מדי ביג דיל בשבילי.
גם דולה לא רציתי, האמנתי וקיוויתי שרק נמרוד זה יהיה מספיק, אבל הוא הבהיר בצורה מאד נחרצת שזה פחות מתאים לו, וביקש ממני לסגור עם דולה שמתאימה לי.
הבנתי שיפה שיש לי איזו פנטזיה בראש, אבל יש גם את המציאות וחשוב שלא תהיה התנגשות כואבת ביניהן. ובדרך כלל כשנמרוד מתעקש הוא גם יודע מה הוא אומר.
חברה מהמושב נתנה לי את ההמלצה הסופר מדויקת עבורי, וכבר כשכתבה לי את השם בוואטאפ ידעתי שזה זה – Sagit Lev שגרה בקיבוץ לא רחוק מכאן.
נפגשנו עם שגית בשלב מאד מתקדם של ההריון, כשאני כבר שכנעתי את עצמי שאלד מוקדם יותר מהתלמ, כדי שהראש שלו לא יגדל יותר מדי, וגם כי ממש מגיע לי קיצור על התנהגות טובה ותנאים חיצוניים קשוחים למדי.
אבל לא.
זה לא קרה.
ובמצב רגשי מאתגר ביותר חלפו להם כל מיני דד-ליינים דמיוניים שהצבתי לעצמי, ואשכרה הגעתי לתאריך המשוער.
הלידה – לפעמים מה שחשבתי ש"צריך", זה לא מה שצריך. לפעמים אני צריכה פשוט לקבל החלטה אקטיבית.
בלילה התחילו צירים (לא בפעם הראשונה) שהרגישו אמיתיים. חזקים, קצרים, לא סדירים…
בבוקר הילדים נשלחו לסבתא וסבא פה במושב, ואנחנו התחלנו יום לא ברור של צירים לא סדירים, באים הולכים. קצב לא ברור.
לקראת הצהריים שגית מציעה לקפוץ אליי, קצת לדבר, קצת להזיז את העובר ולעזור לו להתברג כמו שצריך. זה היה טוב ונכון לי. שגית ממליצה לי להפסיק לתזמן את הצירים. את לא צריכה אפליקציה כדי לדעת, כשזה יגיע את תדעי. אני מוחקת את האפליקציה. היא יוצאת ממני ובדיעבד תגיד שלא האמינה שהלידה באמת מתקרבת, שאני צריכה עוד זמן…
היום מתקדם מוזר. הצירים לא מתקרבים או הופכים סדירים. דווקא כשאני מנסה לישון ולנוח הם עוד יותר מתרחקים. אשכרה שכבתי במיטה מנמנת במשך שעה וחצי, לא ממש מצליחה לישון, והצירים נעלמו לגמרי.
החלטתי שנמאס לי לשבת ולחכות, מתחילה לסדר ובעיקר לנקות את החדר שלנו והמקלחת הצמודה. ברגע שאני אקטיבית הצירים הופכים אקטיביים. כשנחה – הם נחים.
נמרוד חסר מנוחה, לא מבין מה קורה – את יולדת היום או לא?!
אני לא יודעת!
אני מחליטה לקפוץ לראות את הילדים.. כמו עם הניקיון, ככה עם הילדים, בקרבתם הצירים מצטופפים. חוזרת הביתה לשקט – נעלמים.
עכשיו צריך לקבל החלטה.
החלטתי ללכת הביתה להתארגן סופית, לחזור לאכול ארוחת ערב עם הילדים ושמשם ניסע לאסותא, לעשות מוניטור, לבדוק פתיחה, לקבל איזושהי תמונת מצב.
כבר בבית נראה שהצירים הופכים סדירים ואנחנו מוותרים על ארוחת הערב.
חמישה לשבע, יוצאים לדרך. שגית אומרת שהיא מוכנה בקריאה לצאת, שנגיע למיון ונעדכן אותה מה המצב. אבל היא לא ממש מאמינה שזה באמת התחיל אני מרגישה.
רק עכשיו אני מורידה מחדש את האפליקציה, ומגלה שבעצם הצירים כבר סדירים… כל שש דקות. אחרי תזמון של כמה אני כבר מבקשת משגית לצאת, עוד לפני שאני מגיעה למיון. מזל!
במיון הכל הולך מהר. כולם שיא הנחמדים. אווירה טובה. המיילדת במיון אומרת לי – את בלידה. מנחשת פתיחה ארבע חמש ככה. את בטח רוצה טבעי נכון? נכון.
בודקת פתיחה – ארבע. מוניטור זריז ומפנים אותנו לחדר. הצירים כואבים, נוכחים כאלה של לידה. איזה כיף! זה קורה. כל מה שהייתי צריכה כדי ללדת, כנראה, היה להחליט שעכשיו את הקצב אני קובעת. הפוך למה שתמיד אומרים על לידה, שצריך תנאים ואינטימיות כדי לתת לצירים להתפתח. במקרה הזה הייתי צריכה להחליט לקחת עניינים לידיים. בדיעבד גם אני שמחה ושלמה עוד יותר עם הוויתור על לידת הבית. משהו בי אומר לי שבבית זה היה לוקח הרבה יותר זמן.
בחדר הלידה הטבעי שנכנסנו אליו – הפתעה! מיילד! מתלמד! קוראים לו משה והוא אומר לי שהוא יקבל את הלידה, בהדרכה צמודה של המדריכה צופיה. זה קצת מוזר לי לאיזה שניה אבל אני כבר עמוק בשלב החייתי הזה של הלידה שאני אומרת יאללה בכיף.
שגית מגיעה, מופתעת – מהמיילד, מהמצב שלי. מיד מפשילה שרוולים כדי לעזור לי עם הצירים, עד שהגיעה נעזרתי בחבל התלוי מהתקרה. לא ברור איך אין כזה בכל חדר לידה.
הצירים מהירים, קצרים (תודה לאל), אינטנסיביים. גם את רותם ילדתי מהר אבל עכשיו מרגיש שהכל כאן על ספידים. שגית מעסה, תומכת, אומרת מילים טובות, מתפעלת. אני כל כך שמחה על הנוכחות המדויקת שלה ועל ההחלטיות של נמרוד שידע טוב מאד מה הוא יכול ומה לא.
אנחנו נכנסות למקלחת. כמה טובים לי המים.
פוגשת שם פתאום לראשונה את הפקק הרירי ובין הצירים בוחנת אותו. מגניב.
מספיקות להיות שם מספר בודד של צירים כשאני מבקשת לצאת.
משה שואל אותי איך אני רוצה ללדת – מבקשת שירימו לי את מסעד המיטה ואני אשען עליו על שש. ככה גם ילדתי בלידה הקודמת.
אני עולה אל התנוחה הזאת ולא ממש מבינה שזה כבר קורה. כל כך מהר. באיזו אינטנסיביות.
והכל מרגיש מאד תומך וזורם והרמוני. כולם בעדי, כולם מתפעלים. ממש זוכרת שאני שמה לב לזה ממעמקי הלידה.
בשינוי התנוחה והעלייה אל המיטה אני קצת מאבדת עשתונות וצועקת בחוסר אונים. משה ושגית כל אחד בדרכו מזכירים לי לאן לנשום ולאן לצעוק.
יוצא לי קקי ותוך רגע מעיפים אותו משם.
יש כבר צירי לחץ!!! אני לא מאמינה שזה קורה כל כך מהר.
הם אומרים לי שהוא כבר יוצא.
אני לוחצת בכל הכח.
זה שורף.
והוא בחוץ! עם השק.
יא אלוהים.
לפני כמה דקות במקלחת אמרתי שאני לא עושה את זה שוב בחיים.
עכשיו רגע אחרי שהוא יצא אני רוצה עוד.
זאת ההרגשה הכי נפלאה בעולם, לגעת בגוף החלקלק הזה שלפני רגע היה בתוכי. לשמוע את הבכי. להרגיש אותו עליי. להריח. להניק.
איזו זכות זאת.
קצת לפני שבע יצאנו מהבית, בחמישה לתשע הוא כבר היה בחוץ. ההרגשה שלי שכל השבועיים האחרונים היו שלב לטנטי ארוך ומתמשך הייתה נכונה.
לגבי הראש? הוא יצא די בקלות כאמור לא אמרתי להם כלום על זה. מלמלתי משהו במיון ומי שקיבלה אותי לא התרגשה. בחדר הלידה אפילו לא ידעו לדעתי. הוא יצא ברף העליון של הנורמה אבל לא משהו חריג.
גם החלק של אחרי היה מושלם. משה המשיך לשחק אותה כאשר התעקש/שכנע את הרופאה שבאה לתפור אותי שאין צורך שלא אחזיק אותו עליי בזמן התפירה.
אחרי שיצאה השילייה לא רציתי פיטוצין והיה קצת דימום. ירדן עוד לא ממש ינק. שגית סחטה מצד אחד מזרק שלם של קולסטרום!! ואחר כך חיברה אותו להנקה ראשונה מדוגמת לגמרי.
אמא שלי הגיעה, העבירו אותנו למחלקת אפס הפרדה. כמה פחדתי לאורך ההריון שבגלל הקורונה הארורה יפרידו אותנו או שאצטרך גם הפעם להיאבק כדי שלא.
זה היה מושלם! אחיות נהדרות קיבלו אותנו בחדר, אחת ייעודית לי ואחת לירדן. הכל נעשה לידי או עלי, במאור פנים ונחמדות. קצת בהמשך הגיעה רופאת ילדים מקסימה, וזאת הייתה באמת חוויה מתקנת וקצירת פירות נהדרת.
ירדן הגיע אל העולם שלנו ביום ראשון 13.12, בדיוק בתלמ, נר רביעי של חנוכה.
הסכמתי לסמוך, התמסרתי לזה והלידה הגיעה – מהירה, עוצמתית, משמחת, חייתית, חזקה ומחזקת.
תודה שבאת. ברוך תהיה. סומכת עלינו.
תודה שקראתן
by Digital Fairy