סיפורי לידה טבעית – סיפור הלידה של רותם (לידה שניה)

איזה דבר זה ללדת

הלידה השניה שלי – לידת היפנוברת'ינג לפי הספר. כמעט. לידה מהירה, אימפולסיבית אך מושכלת, שנדרשה עבור כל החוויה שלה (בעיקר לחלק של אחרי הלידה) הרבה עיקשות. ממש כמו הילד המתוק שמסיים עכשיו ביתה ב'.

כך כתבתי לפני כשמונה שנים: זאת הייתה, עד כמה שמוזר להגיד את זה על לידה, מין חוויה חוץ גופית כזאת, שמצד אחד אני מתקשה לשחזר ומצד שני אני מתקשה להיפרד ממנה.

ההריון – הריון שני. אופרה אחרת.

אם בהיריון הראשון עברתי תהליך מאד מעצים של התכנסות פנימה, הקשבה עמוקה לעצמי, ריכוז (בהיריון. לא בשום דבר מסביב כמובן), הרי שלהיריון הזה היה לי מאד קשה להקשיב. קשה להניע. החיים קרו תוך כדי, מכבידים על ההיריון שמכביד עליהם. הדאגה העיקרית שלי היא רני. איך יתמודד? האם להשאיר אותו איתי בבית או לשלוח לגן לפני הלידה? המון דילמות ותהיות. יודעת כל הזמן שאני חייבת להתחיל לתת גם מקום ללידה, אבל כל הזמן דוחה עם זה. מתקשה להתעמת.

אני רוצה לידת בית, לא בטוחה אם אני רוצה אותה מספיק כדי לממש אותה. מפחדת מאד כל הזמן מהתגובה של נמרוד, ובאיזשהו מקום עמוק בלבי, נוח לי שהוא מפחד מזה. הוא מפחד מזה בשביל שנינו, ושם לי את הברקס. מבקשת ממנו שניפגש עם מיילדת בית, כדי לפתוח אותו לרעיון. נפגשים. בתזמון גרוע ואחרי נסיעה מתוחה. הוא מבין את הרעיון, אבל עדין מפחד מדי. אם אני נורא נורא רוצה אז בסדר, זאת הרי לידה שלי. אבל הוא מעדיף שלא. הבית מרגיש לו לא בטוח.

ברקע, מטבע הדברים, מהדהדת כל הזמן הלידה של רני. היא היתה הרי בדיוק מה שקיווית וייחלת לו, אז מה הבעיה? למה את לא רוצה לחזור לאיכילוב? לא יודעת. לא רוצה.

עיבוד הלידה הראשונה

אני מחליטה לעשות פגישה או שתיים של BOT לעיבוד הלידה, גם כדי לבדוק את הטכניקה (שמשתמשת בין היתר בהתמקדות), וגם כדי לבדוק מה שם תקוע אצלי. למה אני לא מתחילה להתכונן ללידה הקרבה?

הפגישה הראשונה מאכזבת. לא קרה שם כלום. אבל אני רוצה לתת לזה עוד צ'אנס וגם חייבת כבר להתחיל לקבל החלטות. הפגישה השניה – בינגו. אני חוזרת אל החדר הסגלגל של איכילוב, מסתכלת עליו מזווית של עיינית דלת או משהו. בהתחלה נעים. לאט לאט, ככל שמתקרבת הלידה עצמה כנראה, החדר קרוב אליי יותר ויותר לוחץ וסוגר עליי עד שכבר ממש לא נעים לי. אני חנוקה. אני לא בשליטה. זה שלב הלחיצות, שבו הלידה שלי שאני ניהלתי וניתבתי נלקחה מידי והועברה אל המיילדת. פקעה לי את המים, הושיבה אותי בתנוחה לא טובה ומורה לי ללחוץ. הוא יצא בסוף, אבל בהיסטריה, בקושי, בצורה כל כך אחרת מאיך שהלידה התנהלה עד אז.

אוקיי. אז מה שתוקע אותי. זה מה שאני רוצה לשנות.

לידה שניה. לידה טבעית
הריון שני, אופרה אחרת

לקצר סיפור ארוך… בסוף ירדתי מענין לידת הבית. נרשמתי לשני החדרים הטבעיים באיכילוב ובתל השומר. אומרת שאחליט כשיגיע הרגע, אבל בעצם מהרגע הראשון לא רציתי לחזור לאיכילוב.

רק בשבוע 34 בערך חיפשתי ומצאתי לי דולה. מרגש אותי כל כך לחשוב איך הגעתי בדיוק אל הדולה שמתאימה לי. איך ידעתי בין שלל ההמלצות? עובדה.

החודש התשיעי היה כבד ומתוח. הייתי בטוחה שאני אלד לפני הזמן המשוער… אבל לא. הספקתי לסיים את קורס ההתמקדות שלמדתי אז, להעביר עם עצמי לילה לבד ביערות הכרמל שענה על משאלה עמוקה שגיליתי בי באחת ההתמקדויות בקורס: חופשת טרום לידה שמאז גם שחזרתי בהריונות הבאים (היו לי כל כך הרבה צרצורים באותה יממה והייתי בטוחה שאני הולכת ללדת שם ושהתינוק יקבל לילה חינם ביערות הכרמל כל החיים!). להעמיק את הקשר  עם רוית הדולה וגם של רני עם הבייביסיטר המקסימה שלו ואפילו לנקות את הבית בפרץ קינון אחד ויחיד. 

אבל הצירים לא באים… 

ועובר כבר היום שבו רני נולד, 

ואני אשכרה מגיעה לשבוע 40! בטוחה כל הזמן שכדי לפתח לידה אני צריכה להיות לבד, בשקט שלי, כשאני יודעת שרני בידיים טובות. 

39+6  (שבו רני נולד) היה נורא. 

40+0  היה בלתי נסבל. 

ב-40+1, יום שישי, נמרוד אמור היה לקחת את רני לאיזה אירוע חברים כדי שאוכל ללדת לי בשקט, אבל מגיע היום והוא אומר לי שלבד הוא לא נוסע איתו, אז או שניסע כולנו או שאף אחד לא יסע. זה הרגע שבו אני משחררת… תבוא הלידה מתי שתבוא. נסתדר. אנחנו נוסעים, והיה פשוט יום מושלם! רני רצה רק את אבא ובקושי הסתכל עליי, אני ישבתי לי בנחת ופטפטתי עם חברות. בדרך חזרה הביתה, אחרי שנמרוד התלונן על הבטן שלו, אמרתי לו – אתה חולה. אתה פשוט חולה. נדבקת מרני בוירוס הבטן שהיה לו.. יאללה נחזור עכשיו הביתה, קח לך כמה ימים להבריא ואז אני אלד.

חוזרים הביתה, יש חניה מול הבית בדיוק (נדיר!), רני נרדם ומתעורר כמה פעמים אז כשאני נכנסת לישון אני מעבירה אותו למיטה שלנו שלא יתזז אותנו כל הלילה.

מתישהו לפנות בוקר אני מתעוררת בהרגשה שיש לי קקי, הולכת לשירותים ומתרוקנת. רואה שנמרוד נרדם בסלון ועכשיו הוא מתעורר לראות NBA. חוזרת לישון. אחרי עשר דקות בערך – שוב מתעוררת מלחץ בבטן. לא קמה שוב לשירותים, מנסה לחזור לישון. ככה אני מתעוררת ונרדמת מספר פעמים, זוכרת מתוך שינה שבלידה הקודמת זה גם התחיל ככה ולא ידעתי, לחצתי את הנשמה בשירותים יום שלם עד שקלטתי שאלו צירים. הפעם אני יותר חכמה.

נמרוד בסלון רואה כדורסל, רני ישן לידי במיטה, אני מורידה אפליקצייה לתזמון צירים. כל חמש-עשר דקות ציר ארוך של שתי דקות ככה. אלו עוד לא ממש הצירים אלא ההרגשה הזאת שלא, סליחה, חירבנתי כמה ימים ואני חייבת לשירותים מרוב שזה כואב. יוצאת לסלון ואומרת לנמרוד שנראה לי שמשהו מתחיל להתחיל. הוא נהיה עוד יותר לבן ממה שהיה ואומר שהוא בילה כמעט את כל הלילה בשירותים. זה די עובר לידי כי אני כבר שם… מכונסת ומרוכזת בעצמי. נושמת בכל ציר. נחה בין לבין.

בערך בשש בבוקר המיטה כבר לא טובה לי, עוברת להעביר צירים בסלון. בהתאמה רני מתעורר ובא איתי. מבקש סיר ומשלשל את החיים. מה נסגר עם הגברים האלה שלי???

כל חמש דקות בערך ציר, אני יושבת על הכדור ונעלמת לתוך עצמי. רני מבין שאין עם מי לדבר אז הוא פונה רק לאבא בזמן הזה. נגמר הציר אני שוב איתנו כאן בסלון. מצב רוח טוב.

בשבע בבוקר אני אומרת לו לצלצל לאמא שלו שתבוא לקחת את רני, ומתקשרת בעצמי לרוית הדולה.

באיזשהו שלב רני מבקש לרדת למטה, לחכות בחוץ לסבתא מיכל שתבוא לקחת אותו. נראה שהוא לגמרי מבין מה קורה. אני יורדת איתו, יושבים על המדרגות, עושים סלפי בטן אחרון לעונה, לא מצליחה לדמיין היום אחורה איך גם שם העברתי איתו צירים בכזאת קלות. אומרת לו מדי פעם שלאמא כואב עכשיו ואני צריכה רגע להתרכז. הוא מבין ועובר הלאה.

סבתא מיכל ורוית מגיעות ממש יחד. מיכל עולה עם רני לארגן לו תיק ולקחת המון כביסה לכבס, אני נשארת עם רוית קצת למטה. המשחק נגמר, נמרוד נכנס לישון קצת, רני נסע למושב… אני במצב רוח טוב. מאד רגועה. רוית מחברת לי את האיזי טנס, בין הצירים אני מכינה לנו תה. ברור שלא שתיתי אותו.

סלפי בטן אחרון להריון
מחכים לסבתא על המדרגות, כל כמה דקות אני מתכנסת לתוך ציר

רוית גבוה ובטוחה וחזקה ונעימה, וטובה לי כל כך. איך שאנחנו יחד לבד, הצירים מתחילים פתאום להתגבר. באים מהר יותר, חזקים הרבה יותר. רוית רואה אותי ומזהה עליי שאני מתחילה ציר לפעמים עוד לפני שאני מפנימה שזה זה. עם התחלת כל ציר אני לוחצת על האיזי טנס ומתכנסת. ברגישות וחוכמה אין קץ רוית כל פעם אומרת לי משהו אחר כדי לעזור לי להרפות.
שימי לב לכתפיים שלך. אני שמה לב, ומרפה, ואיך שזה קורה – הכאב יורד בבערך חמישים אחוז.
כמו קסם של ממש (זה באמת קסם. קסם אמיתי שקוראים לו הרפיה. לא אפידורל. זה השיט האמיתי חברות!)
בכל פעם שאני מרפה והכאב פוחת, העובר החכם והמוצלח שלי בועט מבפנים, תוך כדי הציר! מראה לי שזה אשכרה עובד. 
כשאני מצליחה להרפות כואב לי פחות וזה מגיע עד אליו.
דמייני דברים נופלים ויורדים ברכות. מרפה, חמישים אחוז. דמייני את התינוק שלך יורד אלייך. מרפה, חמישים אחוז.

איזה מרגש. זה ההיפנוברת'ינג שלא הצלחתי לקיים בלידה של רני.

איזה מרגש, אני יולדת!
זה נעים לי וזה מרומם רוח, אני לא מאמינה שזה באמת קורה עכשיו… לפני פחות מ-12 שעות אמרתי לנמרוד שאני נותנת לו כמה ימים להחלים.

הצירים הולכים ונהיים תכופים, רוית ואני מסתכלות אחת על השניה בתמיהה על הקצב המהיר שבו הלידה הזאת מתקדמת. אני הולכת להעיר את נמרוד…

שבע דקות של נסיעה לתל השומר בשבת בבוקר. כואב אבל נסבל. יוצאים מהאוטו. רגע חכו לי, יש עוד אחד… אני לא מאמינה איזה קצב.

בדרך לאוטו, עוד ציר, מבקשת עצירה
לידה טבעית שניה

נכנסים למיון, מבקשים את החדר הטבעי. מכניסים אותנו לאיזה חדר קבלה ובודקים מה קורה עם החדר הטבעי. גם שם אני ממשיכה להעביר את הצירים ברכות ובהרפיה. הנוכחות הצמודה והמתמדת של רוית מאד עוזרת לי להישאר בריכוז (בלידה של רני בשלב הזה של מעבר לבית חולים כבר לא הצלחתי לנשום את נשימות ההרפיה ועברתי לעזור לעצמי באמצעים אחרים, בעיקר תנועה). אנחנו מעבירים שם כמה צירים טובים, בשקט ובחושך, ואף אחד לא בא… כבר מתחיל ללחוץ לי. עד שנמרוד לא הרים קצת את הקול שאני תכף יולדת שם ושמישהו יבוא כבר… אף אחד לא בא. מגיעה מיילדת, בודקת פתיחה – נדמה לי שזה היה שבע. יאללה בואי ניקח אותך לחדר לידה, החדר הטבעי תפוס.

מה תפוס?

תפוס תפוס אבל עוד רגע את יולדת… אל תדאגי.

נכנסים לחדר לידה רגיל ואני קצת בשוק. צפוף וקטן פה ויש פה אור נורא חזק ומיילדת לא נחמדה שעסוקה רק בלהקליד את הפרטים שלי למחשב. תכבי את האור! היא לא מסכימה. אני עולה אל המיטה, מחברים אותי לרגע למוניטור רק כדי לשמוע דופק. אני בוכה. מבוהלת. למה אני לא בחדר הטבעי? מה זה האור הזה? ולמה יש פה צפצופים כאלה? יהיה בסדר רוית אומרת לי… תכף תיכנסי למקלחת. זה אוטוטו קורה. מכבים את האור, המיילדת הסתומה הולכת ובאה פזית שבודקת לי פתיחה – 8 – ואומרת משהו כמו: "טוב אני רואה שאתן יודעות מה לעשות ואין ממש צורך בעזרה שלי כרגע.. אז תיכנסי למקלחת אבל אני ממש מבקשת שברגע שאת מרגישה צורך ללחוץ תצאי, אני לא בנויה לפזטצות במקלחת".

מים. רוית משמיעה מהטלפון איזה צלילים של קערות טיבטיות או משהו, למסך לי את רעש בית החולים המבהיל שכל כך לא זורם עם החוויה הרגועה והנעימה שהיתה עד עכשיו.

אנחנו מעבירות במקלחת עוד איזה ארבעה חמישה צירים. במהלך כל ציר אני אומרת שזהו, צריך עכשיו לצאת, אבל בהפוגה ביניהם אני מחכה, כל כך נעים לי במים, לא רוצה לחזור לבית החולים שם בחוץ…

בשלב כלשהו נמרוד אומר לי שאמא שלי הגיעה ומה לעשות, להכניס אותה? לא. אם אתה רוצה לצאת אז תיצא והיא תיכנס במקומך.

עוד ציר ועוד ציר והנה הגיע הרגע לצאת.

אני מתנגבת (בעזרת מי? לא יודעת) לובשת חלוק כזה של בית החולים ועולה על המיטה. מעלים לי את המשענת, כרית ההנקה על המשענת ואני על הברכיים נאחזת במשענת המיטה. רוית מבקשת מהמיילדת סדין וקושרת אותו למשענת שיהווה סוג של חבל שאפשר גם אותו למשוך ולהישען עליו בלידה.

אני לא ממש זוכרת מה קרה עכשיו… העברתי ככה עוד איזה שניים שלושה צירים רגילים, פתאום אימא שלי נכנסת! אף אחד לא קרא לה. אוי אימא… אותך הייתי צריכה עכשיו ממש, אני בוכה. היא באה באנרגיות אחרות לגמרי, זוכרת אותי מהלידה של רני ולא יודעת שעכשיו אני אחרת. "יאללה בובי זה עוד רגע נגמר…" אמא אני כולי פה בחוויה על חושית של הרפיה וכל ציר הוא פלא בעיני, אני לא צריכה עידוד לקו הגמר, זה לא מרתון… אני בוכה כי ככה.

רוית מימיני, אימא שלי משמאלי, נמרוד כולו בעוויתות בטן (שלשל כל הלילה זוכרות?) יושב בשורה הראשונה ומסתכל אשכרה איך הבן שלו נולד. פתאום זה קורה. אין נשימות ואין נעליים, יש רק יצר חייתי קדום ונפלא, לנהום את נשמתי, ללחוץ ולהוציא אותו אליי. לא יודעת כמה צירי לחץ היו שם, אולי שלושה, אולי ארבעה.. שולחת יד אחורה, רוצה להרגיש את הראש, את הרכות הבלתי נתפסת הזאת של מי שעוד רגע יהיה התינוק החדש שלי. אהההה זה שורף כל כך. אני מושיטה ידיים אחורה והנה הוא. ראש חלק ורך ועוד לחיצה והנה גוף חייזרי. אני לא מאמינה שתפסתי עכשיו (יחד עם המיילדת) את התינוק שלי. אני לא מאמינה שהצלחתי ללדת ככה!

החדר כולו מרוגש. עוזרים לי להתהפך ולהתיישב והנה יש עליי תינוק קטן וצורח.

אחת עשרה וחמישה בבוקר. 40 דקות בחדר הלידה.

איזה דבר נפלא זה, ללדת.

איזה דבר זה ללדת
רגע אחד הוא היה בבטן, רגע אחר כך הוא כאן עליי

ואפשר גם כמה מילים על האחרי… הלידה הזאת הייתה מהירה וטובה והשאירה אותי עם יחסית הרבה כוחות כדי להילחם – על מה שהיום הוא אולי מובן מאליו אבל אז הוא לא היה כזה. אפילו הפוך. המאבק שלי על אפס הפרדה מרותם, שלא יקחו אותי ממני וישאירו אותו בתינוקיה כמו שהיה בלידה של רני. וזה היה מאבק. כמו שהייתי ארבעים דקות בחדר הלידה עד שילדתי, ככה גם נשארתי בו ארבע שעות אחרי, עד שנמצא הפתרון הטכני של העברה של שנינו אל התינוקיה ואל המחלקה. כי זאת פשוט לא הייתה אפשרות אז בתל השומר של לפני 8 שנים! אולי בהזדמנות אכתוב על זה עוד. יש לי מלא מה לכתוב. זאת אחת החוויות המכוננות באמהות שלי. בינתיים רק מפנה לפוסט אחר שכתבתי בנושא לפני כמה שנים: זכרון אמהות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *